בראשית תקופת ארפאד, גורלו של הרכוש עדיין עוצב במידה רבה על ידי הקהילה המשפחתית. האדמה לא הייתה סתם נכס בר-מסחר חופשי של הפרט, אלא הבסיס לקיומה ולמעמדה החברתי של המשפחה. עם זאת, ארגון הממלכה הביא עמו יסוד חדש למערכת זו: השליט הסדיר את היחסים הכלכליים באמצעות חוקים, העניק הגנה לקרובי משפחה מסוימים, והגדיר את דרישתו שלו לנכסים שנותרו ללא יורש.
בחוקיו של אישטוואן הקדוש כבר מופיעה הגנתם של האלמנה והיתומים. אם האלמנה רצתה להישאר עם ילדיה, לא ניתן היה לכפות עליה נישואים חדשים. מצבה של האלמנה חסרת הילדים הוסדר אף הוא: החוק הורה על השימוש בנכסים, ולאחר מכן, עם מות האלמנה, על חזרתם למשפחת הבעל; לחלופין, בהיעדר קרובים, המלך הפך ליורש. בכך ניתן לזהות בבת אחת את המוקדם שבאמצעי הדאגה לאלמנה ולרכוש שעובר בסופו של דבר לידי השלטון הציבורי. למרות זאת, אין להשליך את כללי השימוש והירושה הממלכתית של ימינו ללא שינוי על תקופה זו.
אחד המקורות החשובים ביותר בדיני הירושה המאוחרים של תקופת ארפאד הוא הבולה הזהב משנת 1222 של אנדראש השני. סעיפה הרביעי הסדיר את גורלו של רכוש הסרוויֶיר המלכותי שנותר ללא צאצא זכר: הוא הבטיח את חלק הרבע המגיע לבנות, והתיר אפשרות להורות על יתרת הרכוש. בהיעדר הוראה, ירושת הקרובים, ובהיעדרם זכותו של המלך, תפסו את הבכורה. "רבע הבנות" היה החלק שהגיע במשותף לבנות הזכאיות, ולא רבע נפרד לכל בת ובת. הבולה הזהב לא יצרה חופש צוואה כללי במובן המודרני, אך היא היוותה תחנה חשובה לכך שרצונו של המצווה יקבל חשיבות עצמאית לצד תביעותיהם של קרובי המשפחה והמלך.
התפנית הגדולה הבאה הייתה חוקו של לאיוש הראשון משנת 1351. השליט אישר מחדש את הבולה הזהב, אך הוציא מן האישור בדיוק את הסעיף שהבטיח את חופש ההוראה. בכך, תוך הישענות על תביעות הרכוש המשפחתיות שהתקיימו קודם לכן, הוא ביסס את מערכת האוֹשִיג (– שיטת הנחלה המשפחתית המוגנת). בעל הנכס יכול היה להוריש או להעביר את נכסיו האצילים המורשים רק באופן מוגבל: בעת העברת הרכוש הלאה, יש היה לקחת בחשבון גם את האינטרסים של הקרובים הזכאים. ההבחנה בין רכוש מורשת לרכוש נרכש הפכה בכך לאחד מקווי המתאר הבסיסיים של המשפט הפרטי ההונגרי למשך מאות שנים.
מאחורי שיטת האושיג עמדה מטרה חברתית ברורה: שימור מלאי הנחלות של המשפחה. בעל הנחלה לא נשא באחריות רק כלפי עצמו, אלא במובן מסוים גם כלפי קודמיו וצאצאיו. הדבר הגן על משפחות האצולה מפני אובדן מוחלט של הרכוש, אך יחד עם זאת הקשה על הסחר החופשי בקרקעות. בירושת נחלת האצולה היו לקשרים מצד קו האב בדרך כלל תפקיד מודגש, אך אין זה נכון להכליל שאישה לא יכלה לרשת קרקע כלל וכלל. עילת הנחלה, תנאי התרומה ואמצעים מלכותיים מיוחדים יכלו להשפיע גם הם על הירושה. לכן המערכת הייתה מורכבת בהרבה מכדי שכל רכוש יעבור אוטומטית לבן הבכור.
יחד עם זאת, חשוב לציין שבהונגריה המעמדית לא התקיימו דיני ירושה שחלו במידה שווה על כולם. תנאיהם הכלכליים של האצילים, הבורגנים העירוניים והצמיתים הוסדרו בכללים שונים; למנהגים המקומיים היה אף הם תפקיד ניכר. בירושת הצמיתים, למשל, לצד דרישת המשפחה נלקח בחשבון גם מי מסוגל להמשיך ולעבד את החלקה ומי מסוגל לשאת בעומסים הקשורים בה. הקניין, השימוש וחובות השירות השתזרו לפיכך זה בזה באופן הדוק.
רפורמה חשובה של מערכת נפרדת זו הייתה חוק מס' VIII לשנת 1840 בדבר ירושת הצמיתים. החוק קבע ירושה שוויונית לצאצאים בנים ובנות בנכסי האב ובנכסים שנרכשו ונותרו ללא צוואה, וכן הסדיר את הרכוש המשותף של בני זוג ואת מזונות האלמנה. החלוקה השוויונית לא פירושה בהכרח את פירוקה הפיזי של החלקה: החוק איפשר שאחד היורשים ייקח אותה ויפצה את האחרים. בכך כבר הופרדו בבירור הזכות לחלק בירושה לבין שמירת כושר הפעולה של המשק.
נקודת המפנה המכרעת של המעבר הבורגני הייתה שנת 1848. חוק מס' XV לשנת 1848 הצהיר עקרונית על ביטול שיטת האושיג (, והטיל על הממשלה את המשימה של גיבוש קודקס משפט אזרחי. עם זאת, החוק הקצר עצמו לא יצר מערכת ירושה חדשה ומלאה. חשיבותו הייתה בכך שהוא הורה על סיום בסיס הכבילה המעמדית של הרכוש המורשת, והפנה את ההתפתחות לעבר הוראה קניינית חופשית יותר. עיצובה המפורט של המערכת החדשה נקטע באירועי המהפכה ומלחמת העצמאות.
הפטנט על שיטת האושיג מ-29 בנובמבר 1852, ולאחר מכן הנהגתו בהונגריה של הקודקס האזרחי האוסטרי בשנת 1853, הביאו עימם מפנה נוסף. אולם החלת המשפט האוסטרי לא התבררה כבת-קיימא בכל מקום. בעקבות האספה של שופטי הארץ (Országbírói Értekezlet) של שנת 1861, ההסדר שנוצר חזר ברוב שטחה של הונגריה אל מסורות המשפט הפרטי ההונגרי, תוך שמירה על ביטול שיטת האושיג. ההתפתחות המשפטית של טרנסילבניה ואזור משמר הגבול לשעבר הייתה שונה מכך, ולכן אין לראות בדיני הירושה של שטח המדינה ההיסטורי כמאוחדים לחלוטין בתקופה זו.
להסדר זה עצמו קשורה התפתחותה של המערכת ההונגרית המודרנית של ירושה שושלתית (ági öröklés). בהיעדר צאצאים, קיבלה חשיבות השאלה האם הרכוש הגיע מצד משפחתו של אבי המצווה או מצדו של אמו. רכוש בעל מקור משפחתי יכול היה לחזור, בתנאים מתאימים, אל אותו ענף ממנו הגיע. הדבר מציג זיקה היסטורית עם התפיסה משמרת הרכוש של האושיג, אך עם הבדל מהותי: הירושה השושלתית מעצבת את סדר הירושה על פי חוק, ואינה משיבה את האיסורים הישנים על מכירת הרכוש המורשת או על ציוויו החופשי.
בעידן הדואליזם הרגולציה התעדכנה בפרטיה. חוק מס' XVI לשנת 1876 הסדיר את הדרישות הצורניות של צוואות, חוזי ירושה ומתנות במקרה מוות. חוק מס' XVI לשנת 1894 העניק מסגרת מפורטת להליך הירושה. הלך ונעשה חשוב יותר לברר ברשויות איזה רכוש נותר אחרי הנפטר, מי זכאי לרשת, וכיצד ניתן להוכיח את הזכות שנרכשה בירושה. בין קודמותיו המוסדיות של הליך העיזבון של ימנו, לרגולציה של תקופה זו יש לפיכך מקום משמעותי.
עם זאת, קודקס אזרחי הונגרי מלא טרם נולד באותה עת. הצעת המשפט הפרטי משנת 1928 אף היא לא הועלתה לכדי תוקף חוק; במשפט הפרטי המשיכו לשמור על תפקיד משמעותי הפרקטיקה השיפוטית והכללים הקודמים. במקביל נותרו בעינם הפידוקומיס (Hitbizomány – נחלות משפחתיות סגורות), אשר הבטיחו סדר ירושה נפרד וכבילה של רכוש משפחתי מסוים. ביטולם הוסדר בסופו של דבר על ידי חוק מס' VII לשנת 1949.
הקודקס האזרחי ההונגרי הראשון שנכנס לתוקף הפך להיות חוק מס' IV לשנת 1959, אשר נכנס לתוקף ב-1 במאי 1960. הוא הסדיר את הירושה בקודקס מאוחד. אף על פי שהוא נוצר בעידן הסוציאליסטי, הוא שימר מוסדות משפט פרטי רבים שהתפתחו קודם לכן: הצוואה, החלק המוכרח, הירושה השושלתית וזכות האלמנה. לצד ירושת הצאצאים, שירתה את הגנת בן הזוג ששרד זכות שימוש והנאה רחבת היקף (haszonélvezet). הקודקס הבטיח הגנה זו כבר הן לבעל והן לאישה במידה שווה.
בסיסה של המערכת הנוכחית הוא חוק מס' V לשנת 2013, הקודקס האזרחי החדש שנכנס לתוקף ב-15 במרץ 2014. ספרו השביעי מסדיר את דיני הירושה. המצווה רשאי להורות על רכושו באמצעות צוואה; בהיעדרה או במסגרת שלא הוסדרה על ידו, החוק קובע את היורשים. הילדים יורשים בחלקים שווים ככלל יסוד. בן הזוג, לצד צאצאים, מקבל זכות שימוש והנאה לכל חיותו בדירה ששימשה למגורים משותפים ובציודה, ומחלק הירושה הותר מקבל חלק של ילד אחד. שיעורו של החלק המוכרח לפי כלל היסוד ירד ממחצית חלק הירושה החוקי הקודם לשליש ממנו. שינויים אלה הציבו באיזון חדש את הגנת בן הזוג ואת חופש ההוראה של המצווה.
שאלת העיזבון שנותר ללא יורש מציגה קשת היסטורית ארוכה במיוחד. זכות החזרה המלכותית של ימי הביניים והירושה השלטונית של ימנו נשענות על בסיסים משפטיים שונים, אך שתיהן מסדירות את המצב שבו אין זכאי אחר. במקרה של ירושה שנפתחה ב-1 ביולי 2023 או לאחריו, אם אין יורש אחר, את נכסיו הנייחים של המצווה המצויים בפנים הארץ יורשת הרשות המוניציפלית המקומית של מקום הימצא הנכס. ירושת הרשות המוניציפלית מתרחבת גם אל הנכסים הניידים המצויים על גבי הנכס הנייח והנמצאים בבעלות המצווה בעת מותו. אם עקב דחיית הירושה אין יורש אחר, או אם הרשות המוניציפלית הזכאית לירושה דוחה את הירושה, המדינה יורשת. כמורישה על פי חוק, אין המדינה זכאית לזכות הדחייה. (סעיף 7:74 של הקודקס האזרחי, סעיף 64/A לחוק המבוא והמעבר של הקודקס האזרחי).
התפתחותם של דיני הירושה בהונגריה הובילה אפוא מן הכבילות המשפחתיות והמעמדיות אל עבר חופש ההוראה האישי ושוויון הזכויות הכללי. ואולם, רבים מן הרעיונות הישנים ניתנים לזיהוי גם היום: הגנת האלמנה, הבטחת חלקם של בני משפחה קרובים, ההתחשבות ברכוש שמקורו במשפחה והסדרת העיזבון שנותר ללא יורש אחר. ייחודה של המערכת של ימנו הוא בדיוק בכך שהיא מנסה לתאם בין דרישות היסטוריות אלה במסגרת הקניין הפרטי החופשי ויחסי המשפחה המודרניים..
