מחקר גנאלוגי מבוסס באופן מסורתי על מסמכים: רישומים כנסייתיים ואזרחיים, מפקדי אוכלוסין, רישומי צוואות וירושות, מודעות אבל, מכתבים ישנים ומקורות ארכיוניים נוספים. מתוך אלה מנסה החוקר לשחזר מי היה ילד, אח או קרוב משפחה רחוק של מי. עם זאת, בדיקות ה-DNA יצרו מצב חדש לחלוטין.
בעוד שמסמך מציג מה נרשם לגבי קשרי המשפחה של אדם בזמן נתון, ה-DNA מספק ראיה לקשר ביולוגי עובדתי. ושניהם לא תמיד חופפים!
תעודת לידה שאבדה, שינוי שם, אימוץ, ילד שנולד מחוץ לנישואין, או פשוט קשר משפחתי שלא היה ידוע קודם לכן – כל אלה יכולים להישאר חבויים בניירות במשך עשרות ואף מאות שנים. לעומת זאת, התאמות DNA מדויקות יכולות לחשוף קשרים משפחתיים שלעולם לא היו מתגלים באמצעות מקורות מסורתיים. עם זאת, חשוב לזכור שהתאמת DNA לבדה אינה מהווה עץ משפחה שלם. בהתבסס על כמות ה-DNA התואם, קיימות בדרך כלל כמה אפשרויות שונות לסוג הקרבה. לכן, אחד החלקים המרגשים ביותר במחקר גנאלוגי מודרני הוא השילוב בין שני סוגי הראיות: אנו מפרשים את ההתאמה הגנטית בשילוב עם המסמכים, עצי המשפחה ותוצאות ה-DNA הנוספות.
לדוגמה, אם יש צורך לחקור שושלת לא ידועה או לא ודאית, ה-DNA יכול לספק כיוון חדש למחקר, או לסייע בבחינה והוכחה של קשר ביולוגי משוער. אבל גם כאן ראוי להפנות את תשומת הלב להבדל חשוב מאוד: קרבה גנטית וקרבה מוכחת מבחינה משפטית אינן בהכרח זהות. רק בגלל שבדיקת DNA תומכת בסבירות גבוהה בקשר ביולוגי, אין פירוש הדבר בהכרח שהאדם מוכר כאיש ירושה במובן המשפטי. בתיקי ירושה, המערכת המשפטית של המדינה הרלוונטית היא שקובעת אילו ראיות קבילות במהלך ההליך.
לסיכום, מחקר ה-DNA ותוצאותיו אינם מחליפים את המחקר הארכיוני ואת מרשמי האוכלוסין, אלא מוסיפים להם רובד חדש של ראיות. ואולי זה מה שמשנה את המקצוע שלנו יותר מכל: כיום אנחנו כבר לא שואלים רק "מה אומרים המסמכים?", אלא גם "האם הראיות הגנטיות מתיישבות איתם?" וכאשר השניים אינם אומרים את אותו הדבר – שם, לעיתים קרובות, מתחיל המחקר המעניין באמת.